זוגיות בלב פועם

אני רוצה לדבר כאן על הלב הפועם של הזוגיות, הלב הפועם שמייצר התרגשות, שמחה, תקווה ולפעמים גם כאב, כעס, בדידות, דחיה ועוד...

שאלת הלב הפועם בזוגיות היא שאלה גדולה ורחבה, כאן אתמקד בעיקר באהבה. האהבה בתפיסת הזוגיות המערבית היא שורשו של היחד. אני אשאל למה מכל הרגשות דווקא האהבה קשה לנו?

אני זוכרת מיום החתונה שלי שאחת האורחות אמרה משהו כמו: 'אז מה, אתם מתמסדים...' היא התכוונה לומר משהו טוב ואני שלא הכרתי את הביטוי 'מתמסדים' בהקשר הזה התחלחלתי כולי. עד היום, גם לאחר שנים רבות של נישואים, הזיהוי בין חתונה להתמסדות מעורר בי רעד לא נעים. בשבילי, באותה נקודת זמן, משמעות החתונה בינינו הייתה הצהרת אהבה גדולה בפני רבים מחברינו ואוהבינו; אהבה שמתחייבת להתמודד עם כל מה שיבוא בהמשך, וההמשך הוא רחב ובלתי נודע.

רומן גארי בספרו 'עפיפונים'* כותב: "העפיפון דורש תמימות גדולה". אני חושבת שאל כל הבחירות הגדולות בחיים אנחנו ניגשים עם קורטוב של תמימות גדולה – בלעדיה, אני בספק אם כך היינו בוחרים. אולי ללא תמימות קשה יותר לבחור בלחיות את החיים. התמימות מנקודת מבטי חייבת להימצא שם, בבסיס הדברים, כדי להמשיך להניע אותנו להאמין, לקוות, ליצור, לחלום. כך בבניית עתידנו, כך בבניית קריירה, כך בהורות, כך בזוגיות. התמימות מייצרת עפיפוני רוח שמחלצים אותנו מידיה הנוקשות, המקבעות, המנוונות של ההתמסדות.

בדף הזה נדון בביטוי אהבה בזוגיות, אולם בטרם נעבור לעפיפוני הרוח של האהבה נחזור עוד לרגע לרומן גארי שמזהיר אותנו ביחס לתכונותיהם של העפיפונים.

הדוד, בספרו, אומר לאחיינו: "יש להחזיק בהם בחזקה, כי הם מושכים ולפעמים נתלשים מהיד, נוסקים למרום, יוצאים לרדוף אחר תכלת השמיים ונעלמים לעד, או מוחזרים לנו שבורים ורצוצים".

ושואל האחיין את הדוד "אבל אם אחזיק בהם חזק מדי – האם לא אתעופף גם אני איתם?""זה עלול לקרות," אמר [הדוד], ואתה היזהר שלא תעוף".

אמברואז פלרי, בונה העפיפונים מכנה את עפיפוניו "ניאמות", אני מצטטת: "את המלה "ניאמה" מצא באיזה ספר על אפריקה המשוונית, והוראתה בלשון המקום: כל אשר נשמת רוח-חיים באפו – בני-אדם, זבובונים, אריות, רעיונות או פילים".

אני מדברת על ה"ניאמות" של הזוגיות. ה"ניאמות" האלה שיחודיות לכל זוג ועובדות לנו טוב בראשית הדרך, אבל בהמשך אצל רובנו משהו נוטה להתקשות, להתקשח ולפעמים להאטם. מה קורה לנו בתהליך הזה? האם הוא בלתי נמנע? האם הוא הפיך? האם יש סיכוי להתחדשות בתוך הזוגיות ולא רק במחשבה על התחלה מחודשת?

מה קורה לנו?

אם כל-כך טוב אז למה הדברים משתנים?

חווית הלב הפועם נדמית כחוויה של אושר אבל לפעמים היא חוויה קשה מנשוא. לב פועם אינו רק תחושות חיוביות והרמוניות של אהבה, שמחה, תשוקה ועוד... לב פועם הוא גם כעס, כאב, קנאה, חשש מנטישה ועוד ועוד. את קשת הרגשות הזאת קשה לכל בן זוג לשאת בנפרד ועוד יותר קשה ביחד. אנחנו מניחים שרק את הרגשות השליליים קשה לשאת אבל לפעמים זה ממש לא כך. אני נוטה לחשוב שלפעמים נרגיש שמסוכן לנו לכעוס, עוד פחות נעים לקנא אבל יותר מכל להערכתי מסוכן לנו לאהוב את מי שבאמת קרוב אלינו. האהבה היא בבסיס קיומנו. ללא אהבה כל שהיא כתינוקות בראשית הדרך לא נוכל להתפתח פיזית, לא רק מנטלית.

באהבה אנחנו לוקחים שני סיכונים עצומים:

באהבה אנחנו נשארים תמיד זקוקים לזולת ופגיעים. הרגשת אהבה תמיד כרוכה בפתיחות לאחר ובסיכון לאי הענות ודחיה. כאשר אנחנו פותחים את אהבתנו בפני אהובנו, אנחנו עושים מחווה נדיבה במיוחד שכן בביטוי של אהבה נחשפות השכבות הכי עמוקות, הכי רוטטות של עצם קיומנו. חווית הפגיעה כאשר אהבתנו לא נענית, היא חוויה כואבת במיוחד בדיוק מאותה סיבה. דחיית האהבה פוגעת במקומות הכי רגישים שלנו. אולי בחוויה הגופנית היא מקבילה למה שנהוג לכנותו 'בעיטה בביצים' וסליחה על הביטוי. אני משתמשת בו משום שהוא ממחיש את גודל הנדיבות בביטוי של אהבה. ברור לכולנו שעל מקומות פגיעים כגון האשכים – נגן. באהבה פועל מנגנון הפוך: אנחנו מעיזים וחושפים את החלקים הכי רגישים שלנו לאפשרות של פגיעת הזולת. זו האהבה וזו הנדיבות, אם תענה בנדיבות אוהבת, לרגעים תהיה הרגשת התעלות. התעלות לזמנים קצרים בלבד כי אי אפשר להישאר במצב כל כך פגיע לאורך זמן.

אם נענתה האהבה בחיוב זה נעים אבל לא פחות מסוכן: אנחנו מסתכנים לרגע שנאבד את העצמי המובחן שלנו וניטמע לרגעים ספורים באהוב/ה – הפחד מאובדן עצמי הוא אחד הפחדים הגדולים.

נהוג לחשוב שאנחנו מתחילים כתינוקות ממקום לא ממש מובחן עם אמהותינו ובהדרגה מפתחים את עצמנו על ייחודינו. האפשרות להיטמע באחר/ת עלולה לעורר בחלקים פחות מודעים תחושת איום על האינדיווידואליות שלנו. הרבה פעמים בגלל ההרגשה הזאת ניסוג לתוך עצמינו לאחר ביטוי עוצמתי של קירבה. לדוגמא מה שמקובל לכנותו: ' הסיגריה של אחרי' כל אחד חוזר לשקט שלו בתוך עולמו לקצב השאיפה והנשיפה שלו.האהבה שלנו תשאף כמו עפיפון לעוף אבל גם תסכן אותנו בהתרסקות. האהבה היא רגש חם ורך וחשוף, רגש שזקוק להגנה. פעמים רבות קשה לשאת את תחושת האהבה בתוכנו, ועוד יותר קשה ביחד.

לכאורה ההתרסקות מול זר בראשית הדרך יותר מסוכנת, רק לכאורה. להתרסק ליד בן הזוג שמכיר כל פרט ופרט, שחי בתוכי במידה לא קטנה, שנשאר ולא יעלם לאחר שהתרסקתי – יכול להיות הרבה יותר כואב.

מאוד סביר להניח שהקרום הראשון שנשים על עצמנו כדי לעמעם מעט את תחושת הלב הפועם של הזוגיות הוא דווקא הקרום על האהבה. עכשיו כשהמקום הפגיע הזה קצת שמור בתוכנו הסיכון נסבל יותר.

על הקרום הזה נבנות שכבות נוספות אני אזכיר כאן את חלקן מבלי לפרט:

שכבות של חיפוש בטחון: נחפש לייצב את הפכפכות הרגש, נרצה לדעת בוודאות במקום שקיימת אי וודאות; נחפש ביטחון במקומות של חוסר ביטחון. הפכפכות מוחלטת לא תאפשר יחסים, עודף מנגנונים מבטחים – ייצור שכבה עבה על הלב הפועם.

שכבות של מרחק שניבנה כתוצאה מרגשות שליליים וחשש מקונפליקט: קונפליקטים הם בלתי נמנעים ביחסים מתמשכים. הסחפות יתר לקונפליקטים או המנעות מקונפליקטים עלולות ליצור חיץ בינינו ובין תחושות האהבה שאולי מפעמות בבסיס היחסים.

שכבות של שיגרה: תפקוד יעיל ומועיל עם משימות הזוגיות דורש יצירת שגרה. השגרה משמשת לנו גם כמעקה בטיחות. שיגרה שאין בה מקום להפתעה יוצרת שכבה חוסמת בינינו לבין האהבה.

שכבות של שיגרה מינית: מיניות ותשוקה קשורות באופן הדוק למדי לפעימות הלב בזוגיות. הפעימות הן לא רק פעימות הלב. פעימות נחוש גם באיברים אחרים. תשוקה שיש בה יצירתיות, בזוגיות מתמשכת, היא צורה של אהבה. זאת גם בסיטואציות שנשתקע לחלוטין בתשוקה המינית. ביטוי עוצמתי של תשוקה מכיל בתוכו את אותם סיכונים שקיימים באהבה.כדי להימנע מהסיכון זוגות רבים יכנסו לשיגרה. יקיימו הנחה בסיסית זו לגבי זה שהכל כבר ידוע ומוכר. הנחה זו היא סוג של בגד שבני זוג לובשים על עירומם – כי העירום הוא חשוף ופגיע ומאיים. מרבית הזוגות יקראו לכך שעמום וייחסו אותו ליחד המתמשך. אולם השעמום אינו הכרח, השעמום הוא תוצאה מצערת של הפחד לשמוע את הלמות הדופק – בלב או בכל מקום אחר.

שכבות, שכבות אנחנו בונים על פעימות הדופק הזוגי – אם אין דופק אין חיים.

האם תהליך זה הוא בלתי נמנע?

התשובה היא ללא ספק כן. אין דרך להימנע מלייצר הגנות מפני הסיכונים הכרוכים באהבה. הקרום הראשוני ששמנו על האהבה הוא הכרחי, הכרח קיומי כדי שנוכל להמשיך ולהתפתח. מקורו בקרום הראשוני הנוצר בין תינוק לאימו המאפשר לתינוק להתחיל לגדול ולהתפתח ולהיות הוא עצמו.

כמו עם האם כך גם בזוגיות – המעטה הדק המפריד בין אהבה לאהבה הכרחי לצמיחת היחד ולהתפתחות של כל אחד מבני הזוג. ללא הפרדה בדרך כלל האהבה תהפך לעוינות. דמו לעצמכם זוג שמתחיל מחובק ובהדרגה בחיבוק מתחילות דחיפות. כל אחד מחפש את הפוזיציה הנוחה לו ומנסה להזיז מעט או לדחוף את בן/בת זוגו. הדחיפות הולכות ומתחזקות ככל שגוברת אי הנוחות. החמימות שבחיבוק מתחלפת בעוינות, בפגיעה, בכאב והדחיפות מתחזקות. אם לא נוצר מעט מרחק המאפשר גם תנועה של כל אחד לבד – אין מקום לשונות, ליכולת של כל אחד לזוז לבד ואין גם מקום לחיבוק מחדש. הדימוי הפיזי הזה נכון מאוד במציאות לסוגים רבים של יריבויות בזוגיות. כלולים כאן כל הדברים שהיינו רוצים שבן/בת זוגנו יהיו תואמים להנחות היסוד שלנו והם לא. זה מתבטא בפרטים הקטנים שיכולים להוציא אותנו מדעתנו: הרגלי סדר, מחוות התנהגות, סגנון דיבור, במיטה: סגנון נשיקה, אופן הליטוף, הנגיעה, הריח ועוד ועוד.

אם כך השאלה הנשאלת כאן אינה כיצד ניתן למנוע יצירת חיץ ביננו לבין הלב הפועם של האהבה. השאלה הראויה להישאל היא האם בסיס האהבה שנוצר מספיק בטוח לנו כדי שבהמשך בהתאהבות ובאהבה – נוכל להסירו לרגעים, האם נוכל לרגעים להמצא זה עם זו בחוייה שהיא כמעט ללא גבולות. זה יכול לקרות בחיבוק פיזי, ברגעים של הרמוניה גדולה, בחווית של התפעמות ממשהו משותף, בצחוק גדול יחד, בסקס פרוע ו/או נפלא ו/או אוהב מאוד ועוד... להיות יחד ורגע לאחר מכן להניח וללכת כל אחד לדרכו...

האם זה תהליך הפיך?

גם כאן התשובה היא חיובית, אם כי לא לגמרי. כלומר, לחזור למצב ראשוני של אהבה ללא גבולות וללא הבחנה – אי אפשר וגם לא כדאי.

מה אפשר? אפשר בהחלט לשנות דפוסים של קירבה ושל מרחק שנוצרים בזוגיות במהלך השנים. אפשר לשנות מצבים של ריחוק גדול מידי בין בני הזוג שעלול להביא לתחושות של ניכור ובדידות או לחילופין מצבים של התערבבות גדולה מידי זה בזו שעלולה להביא להסלמה קשה של קונפליקטים. אפשר גם לשנות תנועה לא רצונית בין ריחוק יתר לקירבת יתר שבני הזוג נסחפים אליה ללא שליטה. דוגמא נפוצה לתנועה כזו היא למשל מצב של ניכור הגורם סבל לפחות לאחד מבני הזוג אשר בעקבותיו עלול לבוא זעם אשר יסחוף את בני הזוג לקירבת יתר שלעיתים תסתיים שוב בניכור וחוזר חלילה.

חשוב לי להדגיש שאין איזון אופטימלי קבוע בין בני זוג שאליו כדאי לשאוף. האיזון הוא תנודתי, הוא משתנה במהלך תקופות שונות בזוגיות, הוא נע בין הקטבים של קירבה ומרחק עפ"י מערך המתחים והשאיפות להתמזגות בזוג. חשובה מאוד יכולתם של שני בני הזוג לקחת בחשבון את הצרכים והרצונות של קירבה ושל מרחק של בן/בת זוגם ושל עצמם.

האם יש סיכוי להתחדשות בתוך הזוגיות?

שוב, התשובה היא חיובית. סיכוי להתחדשות בתוך זוגיות מתמשכת ינבע לרב ממצבים של אי–נחת לפחות של אחד מבני הזוג. אצל זוגות שחיים בתוך רוטינה שנוחה להם לא נוצר צורך בשינוי. לא בכל מצב צריך לשנות.

כאשר קיימת אי שביעות רצון מסוימת, נוצרת מוטיבציה לשנות. שינוי משמעו חשיפה מוגברת לאי–וודאות, סיכון מערעור היציבות הקיימת גם ברמת הפרט וגם ברמת הזוג, התמודדות עם מקומות של אי הסכמה בין בני הזוג שמגבירה מתחים, כעסים, מעורבות רגשית.

שינוי משמעו גם לעיתים קרובות התחדשות התקווה, יצירת קירבה, חמימות וגם התחדשות של להט ותשוקה. שינוי משמעו פעמים רבות חזרה לתחושה טובה יותר בזוגיות, והרגשה טובה יותר ברמה האישית.

איך מתרחש השינוי?

שינויים יכולים להתרחש בעקבות שינוי בסביבה הזוגית למשל שינויים נפוצים הדורשים התמודדות הם: הולדת ילדים, יציאת ילדים מהבית ועוד. לא ארחיב כאן על שינויים אלה. שינוי יתחיל לעיתים קרובות מתזוזה של אחד מבני הזוג; בגלל מערך האיזונים הזוגיים, תזוזה של אחד תביא קרוב לוודאי לתזוזה של השני ולשינוי באינטראקציה. לא בהכרח שינוי של האחד מביא לשינוי שהוא שואף אליו אצל בן או בת הזוג. לעיתים קרובות שינוי אצל אחד או אחת יביא דווקא לרגשות שליליים של בן/בת הזוג לשינוי. בן/בת הזוג שנוח להם בסטאטוס קוו המוכר, יכולים לרצות לשמר את השיגרה הנוחה להם ולחוש מאוימים משינוי שהם לא בחרו בו. אם יש תקשורת טובה בין בני הזוג, נדיבות והתחשבות – יש סיכוי טוב שהם יוכל להפוך את השינוי למנגנון שמחלץ מהשיגרה ומהקיבעון ולייצר איזון חדש המתאים יותר לשני בני הזוג ולסיטואציית החיים שהם נמצאים בה.

אני רוצה להרחיב כאן על שינוי המתרחש בטיפול. כאשר אני מדברת על שינוי זוגי בטיפול, אני מדברת קודם כל על הקשבה גדולה לכל אחד מבני הזוג ולשניהם ביחד. הקשבה משותפת, משולשת של שני בני הזוג זה לזה והקשבה שלי. לעיתים קרובות אני מסייעת לכל אחד מבני הזוג למצוא את הדברים שהיה רוצה לומר ולעיתים קרובות גם לא אמר בינו לבין עצמו. לאחר שאדם יכול לומר לעצמו – נחפש את הדרך לומר לבן הזוג. לעיתים קרובות המקומות העקשניים ביותר לשינוי הם תוצאה של דברים שאדם פוחד לומר לעצמו, פוחד לדעת. הידיעה לעיתים קרובות מסירה שיכבה מסוימת שהנחנו כהגנה מעל הלב הפועם, הלב הפועם של כל אחד בנפרד והלבבות הפועמים ביחד. האמירה של אדם לעצמו ואח"כ לבן/בת זוגו היא תחילת הדרך. אנחנו אומרים ומצפים שבת/בן הזוג יוכלו לשמוע, ובאותו זמן אנחנו חשופים לאמירות של בן/בת הזוג אלינו. המערך הטיפולי מסייע ליצירת אמון וביטחון המאפשרים חשיפה גדולה יותר של כל אחד עם עצמו והקשבה עוצמתית יותר זה לזו. זהו תהליך מתגמל אך לא קל לאף אחד מהשותפים. סביב האמירות מתנהל תהליך שבחלקים גדולים דומה למשא ומתן גם ברמת התוכן וגם ברמה הרגשית. החזרה על הדברים, ההקשבה מזוויות שונות, מציאת פתרונות מקוריים בדרך שלא חשבנו עליהם מלכתחילה – כל אלה יוצרים עיבוד של השינוי. לעיתים קרובות תפיסות שהתחלנו איתן בתחילת הדרך – יוגמשו וישתנו כתוצאה מהשיחה הזוגית. הטיפול מביא לשינוי של האינטראקציה הזוגית ובד"כ לשינוי גם אצל כל אחד מבני הזוג בנפרד.

היחד המיוחד הזה הנוצר בטיפול בין כל השותפים (בני הזוג ואני) מאפשר לשכבות ששמנו על הלב הפועם – להינמס קצת. זה תהליך פחות מודע שמתרחש חלקית ללא שליטה, אבל קורה. האפשרות של כל אחד לשמוע את עצמו ממקום קרוב מאוד ולהשמיע קולות פרטיים מאוד שבתוכו או בתוכה לבן/ בת זוגו, ובמקביל לשמוע מקרוב מאוד את בן/בת זוגו חוקרים את עולמם ומשמיעים לו או לה את קולם, האפשרות הזאת פותחת אפשרות ללמידה עמוקה של כל אחד את עצמו את בן זוגו ומה קורה ביחד. הלמידה אינה במישור האינטלקטואלי. הלמידה היא למידה מחוברת מאוד של רגש, תפיסה ושל גוף. החוויה לעיתים קרובות מעוררת סקרנות ומעניינת. פעמים רבות מופיעה קשת רחבה של רגשות שבני הזוג הסתירו זו מזה, הרבה פעמים הרגשות הנסתרים הם דווקא הרגשות של האהבה החמה, כפי שאמרתי בהתחלה.

גם המתח, גם המרחק, גם הקירבה והאהבה – יתבטאו דרך הגוף. כאשר יש חיוניות רבה יותר בזוגיות ונחשפות שכבות קרובות יותר לפעימות הלב שבה – יתעצמו בד"כ התשוקה והשאיפה למגע.

יש משהו מרגש ופותח עבור בני זוג לגלות כך מחדש את בן או בת הזוג שלהם.

נוצרת אפשרות מחודשת לגלות יחד את הלב הפועם של האהבה.

תהליך הגילוי והשינוי כולל בתוכו רגעים של נדיבות גדולה. אנחנו נפתחים במקומות ששמרנו לעצמנו מתוך חשש להיפגע. גם כאשר פותחים רגש לא נעים לעיתים קרובות יש כאן נתינה.

סיכום

אין לי אלא לחזור ולומר: "העפיפון דורש תמימות גדולה" אלא שללא עפיפונים של רוח אנשים וזוגות מוצאים את עצמם לעיתים קרובות בתוך שיגרות מוכרות לעייפה המספקות יציבות וביטחון רק לכאורה. לכאורה משום שיש כאן מידה לא קטנה של ביטול עצמי וזוגי. לכאורה היות שבפנים זורמים זרמי מעמקים פועמים, מאיימים שאנחנו מתאמצים להחריש, או הפסקנו לשמוע מזמן.

הזרמים הללו הם עוצמתיים, גולמיים, הם בעלי פוטנציאל הרס ופוטנציאל בניה.בתהליך טיפול טוב תיווצר אווירה ששומרת על כל אחד מבני הזוג ועל הזוגיות עצמה. שמירה מסוימת הכרחית בעיני כדי ליצור תהליך של בנייה.השמירה והתחושה הבטוחה הכרחיים כדי שיוכלו להופיע הרגשות העדינים, השבירים אך העוצמתיים של האהבה. הופעת הרגשות של האהבה מחייה את כל אחד מבני הזוג: מחייה את בן הזוג הנותן ומחייה את בן זוגו המקבל. הופעת רגשות האהבה מחייה את התשוקה, הקירבה, את ההתרגשות, השמחה, ואת הזוגיות כולה.

*עפיפונים מאת רומן גארי,הוצאת עם עובד, 1985.